<h1>סמ"ג לאוין סימן ע"ו</h1>
<h2>דף יא:</h2>
והלכה כרבי יהודה שאומר אוכלין חמץ כל ארבע שעות ראשונות של יום, ושעה חמישית אין אוכלים בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית (רמב"ם חו"מ פ"א הל' ט'), ושורפים בתחילת שש שמשעה ששית אסורה בהנאה מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף כח:</h2>
אסור לאכול חמץ ביום י"ד מחצי היום ולמעלה שהוא מתחילת שעה שביעית ביום, והעובר על [לאו] זה לוקה מן התורה, אם הלכה כרבי יהודה, שנאמר (דברים ט"ז ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, ודרשינן בפרק כל שעה לרבי יהודה שהלכה כמותו לגבי רבי שמעון, דעליו [דלאו] דחמץ קאי אשעת זביחת הפסח, כלומר לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום, אף על פי שעליו דמצות אשעת אכילת הפסח קאי, בשיטה זו כתב רבינו משה (רמב"ם חו"מ פ"א ה"ח) הלאו, וקשה על זה שהרי פוסק שם רבא (ל' א') ושמואל (כ"ט ב') כרבי שמעון שאומר שם חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום, ואף על פי שפירש שם רבינו יצחק (תד"ה רבי) דברי רבי שמעון דדוקא לאו אין בו, אבל מאך חלק ותשביתו שמעינן ביעור שלא כדרך הנאה למעט אכילה, ולכך מצריך שם בפ"ק דפסחים (י"א ב') שריפה בשש בתרומה טהורה מכל מקום לאו אין בו, ואומר אני שדעת הרב היה שאין פוסק רבא כרבי שמעון אלא מחמץ לאחר זמנו [כדאיתא התם], אבל מלפני זמנו שלא מצינו שיפסוק כמותו אין לנו להוציא פסק זה מן הכלל שפוסק בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב') ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה, ור' יהודה אומר שם תלתא לאוי כתיבי לא תאכל עליו חמץ לפני זמנו, לא יאכל חמץ לתוך זמנו, כל מחמצת לא תאכלו (שמות י"ב כ') לאחר זמנו, ור' שמעון דורש המקראות לדברים אחרים, ודורש קרא דכל מחמצת לכדתניא מחמצת אין לי אלא נתחמץ מאליו נתחמץ מחמת דבר אחר כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו (תד"ה מחמת) וכיוצא בזה מניין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו, ומדרשת זה המקרא בלבד פוסק רבא כר' שמעון [ועיקר זה המדרש דורשו באלו עוברין (מ"ג א') לתערובת חמץ], ואף על פי כן נראה לי שאין למנותו בלאוין כי לגמרי פוסק כר' שמעון מאחר שלא פי' במה פוסק ובמה אינו פוסק, וכן נראה [גם] אל הרב רבי יחיאל ברבי יוסף ומכל מקום אף לרבי שמעון יש בו איסור מן התורה כאשר בארנו אבל [אין] בעניין זה לאו כי אם בפסח וזה בלבד אנו מונין כאן.
והאוכל חמץ בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר ולא יאכל חמץ ואף על פי כן אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות (רמב"ם חו"מ פ"א הל' ז'). כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת חמשה עשר עד סוף אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ובשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה (רמב"ם שם הל' א'), החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה (רמב"ם שם הל' ב') ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר (פסחים כ"ח ב') שמותר בהנאה.
